פלקסר אברהם נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ

החלטה

1.בפני בקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות ו/או שיהוי, וכן מחמת מעשה בית-דין. המדובר בתובענה כספית שהגיש המשיב ביום 16.12.07, על סך 735,742 ₪ בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, בשל התנהלות המבקש כלפיו בקשר לפירעון הלוואה שלקח ממנו.

2.המבקש טוען כי עילות התביעה המקימות למשיב את תביעתו נולדו לכל המוקדם ביום 11.8.00, מועד חתימת ההסכם בין הצדדים אותו טוען המשיב כי המבקש הפר עת סירב להסיר את המשכנתא; ולכל המאוחר ביום 7.4.01, מועד עסקת המכר לגביה נטען כי סוכלה בשל סירוב המבקש לאשרה; ולפיכך בחלוף 7 שנים ממועדים אלו, התיישנה תביעתו של המשיב. בנוסף ובמובחן, טוען המבקש כי עילות תביעתו של המשיב זהות לחלוטין לטענות שנטענו על ידו במסגרת בקשת רשות להגן שהגיש בהליך אחר שפתח כנגדו המבקש דכאן (להלן: "ההליך הקודם"), אשר נדחתה, כך שניתן כנגדו פסק דין (להלן: "פסק הדין"), ומשערעור על פסק הדין נדחה בשתי ערכאות, הרי שפסק הדין שניתן בעניין עילות אלו הינו חלוט ומהווה מעשה בית-דין.

3.בתגובתו, טוען המשיב כי המבקש מושתק מלטעון להתיישנות ולמעשה בית-דין באשר לא העלה טענות אלו בהזדמנות הראשונה וגם לא בכמה וכמה הזדמנויות לאחר מכן. לגופו של עניין, טוען המשיב כי דין טענת ההתיישנות להדחות באשר את מרוץ ההתיישנות קוטעות תקופות שלא באות במניין הימים, במהלכן היה הליך משפטי תלוי ועומד בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), כך שחישוב המועדים בניכוי התקופות שלא נספרות במניין הימים מביא לתוצאה כי טרם חלף מועד ההתיישנות על הליכים אלו. לעניין מעשה בית-דין טוען המשיב כי הכלל של השתק עילה איננו תופס מקום בו הופך הנתבע לתובע, כי ממילא אין זהות בין העילות שבהליך הקודם לאלו שבעניין דנן, וכי מכל מקום התביעה בהליך הקודם לא נדונה ולא הוכרעה לגופה, ולפיכך, לפי ההלכה, לא יכול להתגבש השתק.

4.מועד העלאת טענת ההתיישנות

לעניין המועד בו הועלו טענות המבקש- המשיב כאמור טען שהמבקש מושתק בטענותיו שכן לא העלה אותן בהזדמנות הראשונה, אלא שבמעמד הדיון שהתקיים בפני ביום 3.3.11 בבקשה לסילוק על הסף, ציין המשיב כי בניגוד לנטען, דווקא כן העלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, במסגרת בש"א 181881/07, היא הבקשה לפטור מאגרה. עיון ב"הודעת הנתבעים" (ביניהם המבקש דכאן) מיום 2.3.08 (סע' 12) ובהודעה מיום 26.5.08 (סע' 8), בבש"א האמורה, מעלה כי אכן הובאה התייחסות לטענת ההתיישנות מטעם המבקש בזו הלשון:

"אין באמור בבקשה כדי לגרוע ו/או לפגוע בטענות מי מהתובעים (צ"ל הנתבעים- מ.ב.ח.) ובמיוחד בטענתם לעניין התיישנותן של עילות התביעה, שמעלה התובע."

אמנם, לא הובא פירוט של טענת ההתיישנות באותן הודעות, אך כזכור, המדובר בהודעת הנתבעים במסגרת בקשת התובע לפטור מאגרה, כך שלדידי, לא נדרש באותו שלב פירוט מעמיק של טענת ההתיישנות, ודי בכך שצויינה הטענה ושמירת הזכות בעניינה. בנתון לכך, ולאור ההלכה הקובעת כי ממילא אין חובה להעלות טענת התיישנות במסגרת הליך של בקשה לפטור מאגרה (ע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי, פ"ד נ(5) 423), הנני דוחה את טענת המשיב לפיה סוגיית ההתיישנות לא עלתה בהזדמנות הראשונה.

5.במאמר מוסגר אציין כי עובר להגשת הבקשה דנן, הגיש המבקש בקשה קודמת לסילוק על הסף (בקשה מס' 6) וגם בה העלה את טענת ההתיישנות רק במסגרת סעיף שמירת זכויות (סע' 30 לבקשה), הגם שכבר יכול היה להתכבד ולפרטה באותה הזדמנות. אמנם, אין בכך כדי לפגוע בזכותו של המבקש להעלות הטענה כעת במלואה, אולם נדמה כי יש בכך הטרדה חוזרת של הצד שכנגד ושל בית המשפט בגינה אפשר ויפסקו הוצאות.

6.טענת ההתיישנות ומעשה בית דין

לגופה של טענת ההתיישנות- אין מחלוקת כי על פניו הוגשה התובענה בחלוף תקופת ההתיישנות, אלא שהמשיב טוען כי במהלך אותה תקופה הגיש כנגד המבקש דכאן תובענה קודמת בגין אותה עילה (ת.א. 220700/02, להלן: "התובענה הראשונה"), וזו נמחקה לבקשתו עוד לפני שהוגש כתב הגנה, על מנת לאפשר לו להיערך להליכים מחדש. בשל הליכים אלו ולפי סע' 15 לחוק ההתיישנות, יש לשיטתו לנכות ממניין הימים שחלף פרק זמן של 3 חודשים ו-24 ימים. נוסף על כך, טוען המשיב כי אין להביא במניין הימים את התקופה במהלכה היתה תלויה ועומדת בקשתו לרשות להגן במסגרת ההליך הקודם, שכן באותה בר"ל ביקש להתגונן בדרך של תביעה שכנגד בעילות התביעה דכאן (להלן: "הבר"ל"). בגין התקופה בה הבר"ל היתה תלויה ועומדת, טוען המשיב כי יש לנכות ממניין הימים הנספרים להתיישנות פרק זמן של 8 חודשים ו-8 ימים. לפיכך, לשיטתו, ובניכוי שתי התקופות שלעיל, תובענתו הוגשה תוך פרק זמן של פחות מ-7 שנים, ולא התיישנה.

7.סע' 15 לחוק ההתיישנות קובע:

הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה.

8.בהתאם להוראותיי, הגיש המשיב תצהיר מטעמו בעניין התובענה הראשונה, בצירוף עותק ממנה, על מנת לעמוד על טענתו לפיה המדובר בהליכים התואמים את תנאי סע' 15 לחוק ההתיישנות. עיון בתובענה הראשונה מעלה כי היא אכן כוללת את עילות התביעה הרלוונטיות להליכים שבפני, ובתשובת המבקש לתצהיר זה לא נטען אחרת. לפיכך, דומה כי מכוח סע' 15 לעיל, אכן יש לנכות ממניין התקופה שחלפה עד להגשת התובענה את משך הזמן במהלכו היתה התובענה הראשונה תלויה ועומדת, היינו 3 חודשים ו-24 ימים. בהינתן כי התובענה דנן הוגשה כאמור ביום 16.12.07, וכי עילת התובענה הישנה ביותר, גם לשיטת המבקש, נולדה באוגוסט 2000 (סירוב המבקש להסיר את המשכנתא), הרי שהתובענה הוגשה בחלוף 7 שנים ו-4 חודשים. גם אם ננכה את פרק הזמן במהלכה היתה התובענה הראשונה תלויה ועומדת, עדיין מדובר בתובענה שהוגשה בחלוף קצת יותר מ- 7 שנים.

9.המשיב מבקש לנכות ממניין הימים הנ"ל גם את התקופה במהלכה היתה הבר"ל תלויה ועומדת, בטענה כי מדובר בהגנה הטומנת בחובה טענה לתביעה שכנגד באותן עילות של התובענה דנן. סעיף 1 לחוק ההתיישנות אמנם מגדיר "תובענה" כהליך אזרחי בפני בית המשפט, כך שלכאורה, ניתן לטעון שהבר"ל עולה כדי "תובענה" לפי סע' 15 הנ"ל. ואמנם, אין מחלוקת כי הבר"ל כולל את אותן עילות תביעה שבהליך שבפני כטענות קיזוז. אלא שנדמה כי המשיב מנסה בהקשר זה ליהנות מכל העולמות: מחד, טוען כי עילות תביעתו הועלו זה מכבר במסגרת הבר"ל, ומשהליך זה נדחה יש לנכות את המועדים במהלכם היה תלוי ועומד ממניין ההתיישנות; ומאידך דוחה את הטענה למעשה בית-דין בגין פסק הדין שניתן כנגדו בהליך הקודם, בין השאר מן הטעם כי לא מדובר באותן עילות, שכן לשיטתו, עילת התביעה בהליך הקודם הינה של חוב כספי לו טען המבקש דכאן, בעוד שעילות התביעה בהליך דנן עוסקות בהתנהלות המבקש שכביכול גרמה לנזק למשיב. דומה כי שתי טענותיו אלו של המשיב לא יכולות לדור בכפיפה אחת.

10.בהליך הקודם, אמנם הגיש המבקש תובענה בעילת חוב כספי של המשיב כלפיו, אולם במסגרת אותו הליך נקבעו ממצאים בשאלות עובדתיות זהות המתעוררות בשני ההליכים, שהרי כאמור, המשיב העלה שם טענות הגנה מסוג קיזוז, אותן הסב לעילות תביעה בהליך הנוכחי, וכפי שסיכם את רשימת העילות כב' הש' ברנר בפסק הדין בהליך הקודם:

"בקשתו של הנתבע מחולקת לחמישה פרקים, לפי טענות קיזוז. בפרק הראשון טוען הנתבע כי הבנק סיכל פירעון של 92% מהחוב בחודש אוגוסט 2000, דבר שגרם לנתבע נזק של 504,346 ₪; בפרק השני טוען הנתבע כי הבנק הפר את חובתו לבטח את הדירה בגבעתיים, דבר שסיכל פרעון של 81% מהחוב בחודש מאי 2001 וגרם לנתבע נזק בסך של 355,652 ₪; בפרק השלישי טוען הנתבע כי הבנק סיכל בחודש אוגוסט 2001 פרעון של 79% מהחוב, דבר שגרם לנתבע נזק בסך 311,839 ₪; בפרק הרביעי דן הנתבע בכתב הויתור; בפרק החמישי טוען הנתבע למעשים ומחדלים של הבנק שבוצעו לאחר חתימתו על כתב הויתור, בגינם נגרם לו נזק בסך 130,659 ₪." (שם, עמ' 4)

11.בהמשך קובע הש' ברנר כי ראשית יש להכריע בסוגיית כתב הויתור, שכן במידה וטענה זו תידחה, ממילא תיחסם דרכו של המשיב לטעון לטענות הקיזוז שבפרקים 1-3 (שם, שם). ואמנם, בתום דיון לגופו של עניין בפרק שכותרתו 'תוקפו של כתב הויתור', מכריע הש' ברנר בסוגיה וקובע כי על המשיב חל השתק דיוני בעניין כתב הויתור, ומגדיל לעשות ומציין למעלה מן הצורך כי גם לו היתה נשמעת טענת המשיב לעושק וכפיה בחתימה על כתב הויתור, הרי שממילא לא בוטל המסמך בהתאם להוראות חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, ולפיכך וכל עוד לא בוטל, המדובר במסמך תקף ומחייב (שם, עמ' 9-10).

12.על פי ההלכה, כאשר בהליך אחד הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית או משפטית מסויימת אשר היתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם במפורש או מכללא, יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במסגרת הליך אחר, גם אם אין זהות בין העילות בשני ההליכים, וזהו הכלל הנודע בשם 'השתק פלוגתא' (ראה: ע"א 1041/97 סוררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1), 642).

13.לעניין סיווגן של הכרעות בהליך אחד כממצא מספק לביסוסו של השתק פלוגתא בהליך אחר, יפים דבריה של כב' הש' גרוסמן בבש"א (ת"א) 180599/07 תעוזה מ.י. בע"מ נ' צ'מנסקי בן שחר ושותפיו בע"מ (פורסם בנבו), המביאה מדברי המלומדת נינה זלצמן (בספרה מעשה בית דין בהליך אזרחי, הוצאת רמות - אוניברסיטת תל אביב, 1991, עמ' 9). באותו עניין, דובר במקרה דומה בו נטען למעשה בית דין מקום בו טענות קיזוז מכתב הגנה עלו שוב כעילות תביעה בכתב תביעה מאוחר יותר, ושם נקבע: